בין ניצול של רגע ועוד רגע, באוספנו אל נשמתנו את קדושת החג העצומה והאויר הקדוש השרוי בתוך הסוכה, נמצא כמה רגעים לדבר על מהותה של שמחה. "ושמחת בחגך והיית אך שמח", ציוונו הקב"ה בחג הסכות, וכתב הגר"א שזוהי המצווה הקשה ביותר שקיימת בתורה, וכל כך למה? כי האדם כמעט ולא מסוגל להיות אך ורק שמח לאורך זמן של שבעה ימים, קל וחומר יותר מכך. אך צריכים אנו להבין מדוע המציאות היא כזו, הרי סוף כל סוף כולנו מבקשים ומייחלים להיות מאושרים במשך כל ימי חיינו, ובדרך כלל מה שהאדם מבקש ושואף – הוא גם משיג, אם כן מדוע אין השמחה מהווה חלק מהותי מחייהם של רבים מאיתנו?

האמת, שלשאלה זו ישנן תשובות רבות, ולכל אדם ישנה סיבה אחרת שמונעת ממנו להיות שמח, אך ננסה בס"ד לכתוב כמה דרכים ועיצות היכולות לשפר את האושר בחייו של כל אחד ואחד.

הראשונה שבכולם נתחיל מכך, שישנם שחושבים שהשמחה בחיים היא מטרה, ועושים כל מה שאפשר כדי להשיג אותה, ואין זו אלא טעות. אדם לא נברא כדי להיות שמח, אלא שאם הוא יהיה שמח – הוא יוכל בנקל לקיים את תכליתו. וזה יסוד שרבים טועים בו, והדבר גורם להם לחיות חיים ללא תכלית ממשית, וממילא השמחה שלהם נעשית מן השפה ולחוץ לאט לאט עד שנעלמת לגמרי. אם כן, הדבר ראשון בדרך לרכישת השמחה בתור קנין נפשי הוא למצוא תכלית מסוימת שאותה נשאף לקיים מתוך שמחה, ואל שהשמחה תהיה תכלית חיינו. כי אילוץ הנפש להיות בשמחה ללא טעם וריח גורם לנפש להשתבש, שהרי היא עדינה וכל פגם קטן מושך עימו נזק עצום לאדם, לכן אף פעם אסור לאלץ את הנפש לרצות משהו בכח, ואפילו לא את השמחה.

עוד סיבה שאנשים לא שמחים בגללה, היא בשל העובדה שהם לא מספיק מכירים את האמצעים להשיג את השמחה. לדוגמא: ישנה מציאות שאדם נעלב, נעצב, כועס וכדו', שכל אלו מצבים שלילים בתכלית, ואם נשאל את האדם שעושה אותם באותו רגע מדוע הוא מתנהג באופן כזה? ואין ספק שהסיבה שהוא יסביר לנו תהיה, כי בכך הוא חושב להשיג את האושר שלו. וניתן דוגמא, ראובן כועס על אשתו כעת ולא מוכן לדבר איתה מכיוון שהיא לא הכינה לו את האוכל בזמן שהוא היה צריך שיהיה מוכן, אם נשאל אותו מדוע אתה כועס עליה? הוא יענה כדי שבפעם הבאה היא לא תאחר את הכנת האוכל. לא נכנס כעת לפרטים אם הוא צודק בהנהגתו או לא, רק שרואים אנו מכאן שראובן השתמש בתכונה שלילית, דהיינו הכעס, כדי לקבל תגובה חיובית בפעם הבאה מאשתו: דהיינו שהאוכל יהיה מוכן בזמן. רק שזה מה שאנו רוצים שיהיה, אך מה שבפועל קורה הוא, שהאדם נשאר עם המצב רוח השלילי בשל הכעס העצבות וכדו', ומה שהוא רצה להשיג בפעם הבאה בדרך כלל לא מושג, ונמצא שהדרך שהוא חשב שתביא לו יותר אושר בחייו – הביאה לו רק צער ומכאובים.

נוסף על כל מה שהזכרנו, ישנו יסוד בסיסי ב'חכמת השמחה', והוא ששמחה כמו כל דבר שבעולם גם הוא כלה עם הזמן, וישנו רק אופן אחד שבו אפשר להשיג שמחה בצורה כזו שלא תדעך אחרי כל יום שעובר ונסביר אותו על ידי וורט קטן. הפסוק בשיר השירים אומר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", והסביר על דרך רמז שהרי אהבת ה' ושמחה בעבודת ה' הינם רגשות מהמרוממים ביותר, אך כמה פעמים הרגשנו אותם ולא זכינו שהם החזיקו מעמד יותר מדי זמן. והנה באה שמחת בית השואבה, בה אנו מתעוררים בשמחה גדולה, על כך שזכינו לקיים את מצות התשובה בשלימות בימים הנוראים, וכן אנו מרצים על ידה את הקב"ה שיתן לנו שנה גשומה בגשמי ברכה. ובאותה שמחת בית השואבה שמחים אנו במשך שבעה ימים, דבר שלכאורה קשה מאוד, שהרי השמחה אמורה לפחות ככל שהימים עוברים? אך על זה בא הפסוק ואומר "מים רבים", כלומר אפילו שהימים שבהם מרצים על המים בשמחת בית השואבה הם 'רבים',  בכל זאת אין לכם מה לחשוש מכך שהשמחה הרבה במשך זמן ארוך תגרום לשחיקה מסוימת באהבת ה' ובשמחה בעבודת ה', אלא להיפך הימים הרבים "לא יוכלו לכבות את האהבה" אלא רק יגבירו אותה בלבכם. וזאת מכיוון שהשמחה בבית השואבה הינה שמחה בדבר רוחני, וכמו שלרגשות הרוחניים אין סוף, כמו כן לשמחה בהם אין סוף.

וזאת הסיבה שלאחר סוכות מיד בא חג שמחת תורה, וכמו שהיה אומר הרבי מקוצק שברגע שלעם ישראל יש שמחה – מיד הם מקשרים אותה לתורה, כי כולנו יודעים שהנצח היחיד של עם ישראל הוא אך ורק על ידי דיבוק בתורה הקדושה, בין בארץ ובין בחו"ל, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, התורה לעולם לא תעזוב אותנו ונמשיך להיות דבוקים בה ולהאחז בה בכל הדורות, ואין לנו מעודדת ומנחמת יותר ממנה, שהיא הקשר היחידי שיש לנו לקב"ה בדורותינו כשאין לנו בית מקדש נביאים וכדו'. הקשר לה' יתברך, זה מהות השמחה. התחושה הזו המלווה בכל כך הרבה בטחון ועוצמה היא זו שנותנת לאדם את הכח להיות מאושר גם כשהקרקע בוערת מתחת רגליו. "והיה עקב תשמעון", אין והיה אלא לשון שמחה, כי כששומעים את דבר ה' בכל מהלך בחיים מזה הדבר גופא מקבלים שמחה. לכן ה' יזכנו להיות קשורים אליו בעבותות האהבה גם כל מהלך השנה, ולהמשיך את ימי הסוכות הללו אל תוך דירת הקבע שלנו בה נדור בצל השכינה, אכי"ר.