הרב יוסף חיים גבאי שליט"א - שמיני
פינה חמה ומכובדת מקבל המטבח היהודי וכשרותו – במעגל החיים של כל משפחה ומשפחה בעמנו המובחר. אבן השתיה שממנה מושתת כל בית מושפעת ומקבלת צורה מהדרך בה עקרת הבית מנהלת את תזונת משפחתה. סעיף ראשי המשתרך מענף זה הוא כשרות המאכלים, היכולת להחמיר בנושא זה היא קלה, ומוכרחת. אך, כגודל החשיבות גודל הזהירות הדרושה בענין. הרי רובם של ישראל אנשים כשרים, אז איך זה שכל כך קשה להסביר שבאוכל ישנה סכנה מוחשית של תולעים ומיני שרצים אחרים? ואם נזכיר את העובדה שכמשגיח הולך להטריף בהמה הוא מפסיד לבעליה הרבה כסף, ולא כולם יראי שמים כל כך גדולים לוותר על מחיר עלות הבהמה רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרם... איך זה שאדם שקונה רכב - הוא בודק את המוכר מכל כיוון, ובכשרות המאכלים אנו סומכים על שלט עלוב שרשום עליו 'כשר'?! מהיכן התמימות השלילית הזו צצה?! אין זה אלא מסיבה אחת: חוסר ההתבוננות בחומרת הנושא. אדם שיקשיב לרגע ויבין איך מתנהל מהלך היצור של האוכל עד שנכנס לפיו – אין סיכוי שיקל בנושא זה שכל הפוסקים יעצו להחמיר בו.
חז"ל דרשו במסכת יומא (דף לט,ב) "ונטמתם בם" – אל תיקרי ונטמתם בם (מלשון טומאה) אלא ונטמתם בם (מלשון טמטום), וההסבר לכך הוא פשוט, משכן הנפש של כל בריה בעולם נמצאת בתוך הדם כמו שכתוב 'הדם הוא הנפש', לכן אדם שאוכל מאכל הנעשה שלא על פי גדרי ההלכה, ומכניס אותו לתוך פיו,מאכל זה הופך לדם, הוא מכניס לתוך דמו את אותם מידות רעות ואת אותה טומאה שיש באותו מאכל, ואין לו בחירה בכך שהדבר ישפיע עליו לרעה, מסיבה זו, כיוונה התורה את זה שכל החיות והבהמות הכשרות – יהיו שפלות ונכנעות, ולא עזות וטורפות, כי הלב של האדם מטמטם ונאטם מכל בחינה רוחנית שבו מאותו אוכל לא כשר, ומכאן מתחילות לאדם כל מחשבות הכפירה והבלבולים בחיים, כמו שכתב רבינו האריז"ל על יוחנן הכהן הגדול ששימש שמונים שנה בקודש, ואחר כך נעשה צדוקי, והדבר תמוהה לשומע, אך לפי דברינו הענין מובן, הוא לא נזהר במאכל שהכניס לפיו, והדם שלו ספג דם של חיה שלא נשחטה בכשרות, וממילא התוצאה מוכרחת להגיע לכפירה. (כמובן שבכל זמן דרכי התשובה פתוחות, והקב"ה חפץ בכל עת בתשובתו של כל יהודי, אך מדוע ולמה צריכים אנו להקשות על עצמינו ולדחוק מעלינו את קדושת הנשמה?!).
רבותינו הקשו קושיה מאוד מענינת בנושא אכילת הבהמות, והיא: כיצד אפשר לאכול בהמה שנשחטה, הרי צריך להיות בה לכאורה טומאת מת, ואם כן איך אנו מכניסים לתוך כרסנו, בשר ששורה עליו אותה טומאה קשה? אך המבין ישכיל להתבונן שבכל שחיטה כשירה אין למלאך המוות שליטה בבהמה ובמוות שלה, כל אותן בהמות שנשחטות כהלכה לא רק שלא חלה עליהם טומאת מת, אלא אפילו שורה עליהם קדושת מצות השחיטה, כח הברכה ותהליך השחיטה מקדש אותה ואפילו את האוכל אותה, ואם כן כמה ראוי לאדם להזהר, הרי ההבדל בין בהמה טריפה ששורה עליה טומאת מת לבין בהמה כשירה שנשחטה כהלכתה יכול להיות אפילו כחוט השערה, אוכל שיש בו תולעת או אפילו ביצי תולעים יכול לחייב את האדם אפילו בשש מלקות, ולא יאמר אדם כיוון שאין בית דין שמעניש היום – אעשה כטוב ליבי, כי יצרו הרע אומר זאת, כל מה שבית דין היו עושים בזמנו – מן השמים מגלגלים על האדם.
אין אפשרות לאדם לגדול בתורה לולי יקפיד וידקדק בטיב המאכלים שיכניס לפיו. המאכל מפריע לאדם בעבודתו הרוחנית, ואנו לא מדברים על עונש שיש בעבירה על דברי התורה, אנו מדברים על שלות הנפש שהאדם כה חפץ בה, ולא מבין שפעמים ובאוכל שלו מצויות רוב הצרות שלו. התוספות במסכת כתובות מביאים בשם המדרש שלפני שאדם צריך להתפלל על דברי תורה שיכנסו בפיו, צריך הוא להתפלל על האוכל הלא כשר ש'יצא משם'. כמה שבח יש לקב"ה באדם ששומר על עצמו מתאות המאכלות האסורים ומקדש עצמו בדקדוק אחר מאכלות כשרים באמת, לא לחינם כל תלמידי ה'חזון איש' בבני ברק (בדור שלנו) – לא אוכלים בשר אלא אם כן הם שחטו אותו, אפילו שמן הדין אפשר לסמוך על חברות הבד"צ, הם פשוט יודעים את הדרך לקרבת ה', הם מבינים שאוכל הוא חלק בלתי נפרד, כדברי הגמרא בבבא מציעא (דף סא:) – אמר הקב"ה אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאים בשרצים – דיי. הדבר מבהיל אם על שרצים שנפשו של אדם קצה בהם – אומר הקב"ה כך, אז קל וחומר לאדם ששומר עצמו ובורח מאיסורים שנפשו של האדם מתאווה להם. לא לחינם נסמכה פרשת המאכלים האסורים לפרשת תזריע, הרמב"ן כותב שאדם שנזהר במאכלים אסורים יזכה שיראה רוב נחת של קדושה מיוצאי חלציו, ואדם שלהיפך חס ושלום יסבול מצער גידול בנים. ואל יטעה אותך יצרך לאמר: הרי כל הגויים אוכלים מכל הבא ליד ובכל זאת חיים היטב, כי כבר הסביר ענין זה ה'עקידת יצחק' על פי משל לעבד שחי כל ימיו במקומות מטונפים, ואוכל מאכלים גסים ומסתדר מצויין עם זה, לעומתו בן המלך שמימיו לא עזב את הארמון, וכל חייו שתה בכוסות מכסף ואכל בצלחות זהב, אם פעם אחת יקרה ויאכל בביתו של העבד, אין ספק שלא יסבול זאת אפילו שניה אחת, כך גם ההבדל בין בני ישראל הקדושים שנשמתם נחצבה מתחת כסא הכבוד לא יכולים לסבול את כל האוכל הגס והטמא, אחרי שהורגלו בשמים לפני שירדו לעולם, לעונג רוחני ואור אלוקי, ולעומתם הגויים השקועים בכל תאוות העולם, ובשרם גס וחומרי לא יפריע להם לאכול מכל הבא ליד. ה' יאיר עינינו, להבין באמת כמה חשוב לבנים של מלך מלכי המלכים – לא רק להתפלל וללמוד תורה, אלא גם לאכול מאוכל שעבר את מבחני ההלכה, יהי רצון שנזכה לקדש עצמנו במותר לנו, ולהיות עבדי ה' נאמנים, אמן.
