ישנה הלכה מפורסמת, האומרת שיהודי באשר יהיה, תמיד הינו יהודי. לא משנה מה יעבור עליו, ולהיכן ישליך את עצמו, בסוף כל תחלופות החיים ישאר תמיד יהודי. והסיבה לכך, למעמיקים בנושא, היא שפשוט האישיות שלנו מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון כמו שכולם מכירים, הוא החלק שבוחר בין טוב לרע, הוא זה שאנו חיים איתו בגלוי כל ימינו, ובוחרים בכח הבחירה שנטע בנו הקב"ה, במשך החיים, אם לעשות בו טוב ולהיטיב לעולם, ואם לעשות רע, ועל ידי זה מתעלים או חס ושלום להיפך בין בגשמיות ובין ברוחניות.

אך, ישנו לכל אחד מאיתנו, חלק פנימי ונסתר בעומק הלב, שהוא איננו מושפע משום מעשה רע שיעשה האדם, כיוון שהוא חלק אלוק' ממעל, כמו שאומר הפסוק כי 'חלק ה' עמו', וההסבר ממש כפשוטו, יש בכל אחד ואחד מאיתנו חלק מה' יתברך, שנשתל בתוכנו כדי שדרכו נוכל לתקשר להתפלל לאהוב וליראה את מלך מלכי המלכים הקב"ה, למרות שבעיני הבשר איננו רואים אותו. אותו חלק אלוקי, הוא מה שגורם לנו לרחם כשאנו רואים תמונה עצובה, וגורם לנו להתחרט כשאנו עושים עבירה מסויימת, ובכללותו מעורר אותנו לרצות ולשאוף להתקרב לה' יתברך, ולא משנה מהי מדרגתנו הרוחנית בזה הרגע. נכון שניתן לדחוק את אותו הכח, ולא להתיחס אליו אפילו במשך כל החיים, אך כיוון שכבר ניטע בתוכנו כזה כח אדיר, חשוב שנדע עליו וננצל אותו.

הפסוק בפרשת השבוע אומר 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש', ופשטות הפסוק מדברת על הכהן הגדול ועל ההלכות הנצרכות לו כדי להכנס לבית קדש הקדשים. אך בספרים הקדושים הסבירו פסוק זה על כל אחד ואחד מאיתנו, שהרי כפי שהקדמנו, בכל אחד ואחד ישנה פינה חמה בלב, שיכולים אנו לכנות אותה בשמה, ולקרוא לה 'קדש הקדשים'. כמו הכהן הגדול, גם מאיתנו נדרש לקיים מספר דברים כדי להעמיק ולגרום לנקודה הקדושה הזו שבליבנו, להתגלות ולצאת מהחושך שחיי היום יום מנסים לכסות אותה. המילים שיגרה ושיטחיות רחוקות מרחק רב מאותה נקודה. חידוש והתלהבות עומק והתבוננות, הינם מילים יותר מתאימות לכנות בהם את הלך החיים של אדם, שרוצה להרגיש את ה' יתברך בכל מעשיו.

ההבדל בין כל לימוד חול רגיל לבין חכמת התורה, הוא שבכל לימוד שאדם לומד הוא משתף את מחשבתו ולא יותר מכך. אף אחד לא השתנה מהיום שהתחיל ללמוד פיסיקה מטמטיקה או כימיה. אך כשאדם ניגש אל מול ספר התורה, וניגש ללמוד ולטעום מנועם זיווה, הוא צריך לחבר היטב כל אבר ואבר ללימוד התורה, כיוון שברגעים אלו ממש הוא מתחבר לקב"ה ממש. החיים שלפני הפגישה עם הקב"ה לא יכולים להיות זהים לחיים שאחרי. התורה, שעל ידיה ברא הקב"ה את עולמנו, ואת כל הגלקסיה הנרחבת מסביבנו, עדיין ממשיכה בתפקידה לברוא וליצר בריאות נפלאות, וקל וחומר שהיא ממשיכה לברוא צורה חדשה מאותו יהודי שניגש ברצון ובהשתוקקות ללמוד ולהעמיק בדברי האלוקים החיים שגנוזים בה. כל העולמות כולם מחכים ומצפים לרגע שבו יפתח עוד יהודי את הספר ויפציע את מילותיה הקדושות של התורה, וינחיל לעולם עוד קדושה עוד טהורה עוד שפע ממקור אינסופי של אלוקות.

כשאדם חי את חייו בצמוד לספר התורה, הוא מקבל ראיה עליונה על כל מקרי העולם שסביבו. ישנם מצוות שהתורה דורשת מאיתנו ובמבט ראשון נראה שדי קשה לקיימם. לדוגמא: האיסור לנקום וליטור טינה, הינו נסיון קשה מאוד לאדם, במיוחד שישנה אפשרות בידו לבצע את זממו ולנקום באותו יהודי שעשה לו עוול. אך כל זה רק בעינים שרואות בשר וגשמיות. במבט התורני צריך האדם ממש להודות לאדם שעשה לו עוול, שכן הוא סייע לו בבניה הרוחנית של עצמו, וכן הציל והבריח מעליו יסורים קשים, שרק ה' יודע מה היה סופם. ומתי יכול אדם בכלל להעיז לחשוב בצורה כזו? רק ברגע שמתחיל הוא לבנות את עצמו מבחינה רוחנית, על ידי לימוד התורה וקיומה. עוד דוגמא יכולים אנו להביא, והיא האיסור לחמוד ולהתאוות לדברי הזולת. הרי כל מי שנשאל יאמר שהחמדה והתאוה הינם מושרשות באדם, ואיך יוכל למנוע מעצמו דבר שכל כך טבוע בו? אלא ששוב הכל ענין של התבוננות. בדבקות לתורה מרגיש אדם את החיים האמיתיים בשורשם, עד כמה שאושר הינו דבר שרחוק מעושר ויוקרה, כח התורה לההביל בעיני האדם כל חמדות תבל, רק הוא יכול לגרום לאדם להבין כמה מגונה היא החמדה וכמה מביישת היא התאוה.

לפעמים לא מבינים כיצד יכול אדם לשבת וללמוד במשך יום שלם, אך הענין הוא שככל שהאדם יותר מכניס רגליו לתוך עולמה של התורה, כך התמונה נראית לו יותר הגיונית ומובנת. הרבה יותר קל לאדם שלומד שמונה עשרה שעות ביום ללמוד, מאשר לאדם שלומד שעתיים ביום. כל החפץ הרצון והחמדה שנולד עימם האדם, הופכות כולם להיות משועבדות לאותיות הקדושות בגמרא. וחיי החירות הנקיים מכל רדיפות היצר מגינים על אותו מתמיד כמו חומה בצורה. האפשרות הזו יכולה להיות   בידיים  של    כל

 אחד ואחד, כי אם לא כן לא היינו מצווים 'והגית בה יומם ולילה'. לא עלינו המלאכה לגמור, אך אי אנו רשאים להפטר ממנה. אדם שמקבל עליו עול תורה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ללא צל של ספק מעבירים ממנו עול החשבונות הרבים הסובב את אנשי העולם. הדלת לאותה נקודה פנימית בליבנו תמיד פתוח, והפתח מלא האור קורא גם לנו לבוא ולהתקרב ולהבין בצורה העמוקה ביותר את מה שאנו אומרים בכל יום 'וחיי עולם נטע בתוכנו'. וכמו נר דולק האדם מאיר לו ולסביבתו, ומשפיע עליה מדרכי הנועם ונתיבות השלום שבתורה, ומראה לכולם מדוע הקב"ה כינה דווקא את התורה 'אילת אהבים ויעלת חן', על ידי החן הקסום ששורה על לומדיה התורה. ה' יזכינו גם אנו להכנס אל הקודש ולראות בתמונה ברורה את האור הגנוז בכולנו. אכי"ר.