הרב יוסף חיים גבאי שליט"א
ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל...ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן
את הרקע על חייו של אותו אדם עז פנים, אשר קילל את שם ה', איננו מוצאים מבואר בכתובים או במדרשים, לעומת זאת על אימו אנו מוצאים בדברי המפרשים והמדרשים שפירטו בהארכה רבה על קווי אופיה ודמותה.
לכאורה הדבר מאוד מתמיהה, כיצד אותו 'מקלל' שהוא כביכול משמש כנושא עיקרי בסיפור שלפנינו - אינו זוכה לתיאור מתאים, ומנגד, על אימו שאיננה קשורה כאן לסיפור המתרחש באופן הדוק, ראו חז"ל צורך גדול להרחיב בתיאורה...
אם נתבונן קצת במדרשים המובאים ברש"י, המתארים למקצת את מעללי האם, נשים לב מדוע הרחיבה התורה את הדיבור באופיה. בפרשת שמות קראנו על האיש המצרי שהכה באכזריות אחד מהעבדים היהודים, משה רבינו שיצא לראות בסבלות אחיו - לא יכל לסבול זאת, והרג את אותו מצרי. אותו מצרי רשע, בא לפני כן על אישה ישראלית, מביאה זו נולד אותו איש 'מקלל'. 'שלומית בת דברי' לא לחינם הוא שמה, אותה אישה שזנתה עם המצרי האכזרי, קיבלה בדיוק את הבן המתאים לאופיה , חוסר הצניעות היה דבר שמושרש במעשיה, שמה שלומית ניתן לה עקב זה שהיתה שואלת בשלום כל אדם שעובר, כאדם המבקש תשומת לב שלילית. 'בת דברי' - דברנית היתה ומפטפטת עם כל אדם ולכן קילקלה, את היופי הגנוז בבת ישראל היא בזבזה על אנשי הרחוב, את הברכה בדבר הסמוי מן העין - היא הפקירה וגילתה לאנשים הלא הנכונים. בבית כזה פלא שיצא אדם שמעיז לקלל את שם ה'?, הילד כמעט ולא אשם שעם חינוך ודוגמא כאלו שהוא רואה בביתו הוא מגיע ל'הישגים' שהגיע.
הגמרא במסכת גיטין (דף ס:), מספרת על האמורא הקדוש אביי, שהיה לו תלמיד ורב שימי בר אשי שמו. אותו תלמיד מאוד חפץ להוסיף על שעות הלימוד שלו, ופנה לאביי בבקשה שיקבע לו זמן אחרי לימודי כל החבורה, וישאר איתו ללמדו עוד תורה. אביי שמאוד שמח בבקשה, ענה לו בהתנצלות שאינו יכול לעשות זאת כי בשעות הללו הוא אמור ללכת ולהשקות את השדה אשר לו, ולכן אין לו זמן פנוי ללמוד עמו. רב שימי לא התיאש והבטיח לרבו שהוא ידאג שהשדה תקבל את מימיה, העיקר שהוא יזכה לשבת וללמוד עוד קצת עם אביי. כשהגיע היום בו קבעו ללמוד הופיע רב שימי בדיוק בזמן לספסל הלימודים. אביי התפלא לראות שהשקה את כל השדה בזריזות, ולכן שאל אותו איך הספיק כל כך מהר לחפור תעלה עד לשדהו, כשענה לו רב שימי שעשה בעורמה והשתמש בדרך שיש בה ספק קטן בהלכה, אביי שלא רצה לסמוך על המקילים בענין, לא שמח בדבר ושנה שלימה לא נהנה מאותה תבואה שהפיקה השדה, מחשש הגזל הקטן שיש בהשקאתה. בקוראנו את המעשה הזה מתחילים אנו מעט להבין כיצד יצאו בדורם כל כך גדולי תורה ויראה. ראיה המוחשית והסתכלות על אנשים בעלי מידות ומעשים טובים מפעפעת אל לב הילדים והתלמידים, עד למצב שאין הילד יכול לבצע אחרת ממה שראה.
החסרון העצום בהורה שאינו מוסרי, כותב ה'חזון איש', הוא כפול, חוץ מהעובדה שאינו יודע מה להורות לילדו לעשות, מה חמור ובמה אפשר להקל, ישנה רעה גדולה יותר והיא: שגם אם נאמר שאותו הורה ידריך את ילדו בדרך הנכונה, התוצאה תהיה שאין הדברים נכנסים אל לב הילד, כיוון שגם האב עצמו רק מוכיח מן השפה ולחוץ, ואין הוא הולך בדרך שאותה הוא מבקש מילדיו. אנו קוראים בכל בוקר בתפילה 'אל תקרי בניך אלא בוניך', כי זו האמת, אבא שמבין את האחריות שנפלה בחיקו, ואת המעלה העצומה בחינוך ילד, חייב לבנות את עצמו היטב, הרבה לפני שבונה את הילד. ה'כתב סופר' היה מפרש את הפסוק 'חושך שבטו שונא בנו' שהכוונה היא שאבא אשר חוסך שבט מעצמו, זאת אומרת שלא מייסר את עצמו להשיג מידות טובות, הוא בעצם שונא לא רק את עצמו, אלא גם בנו, שיגדל ויראה ויתחנך עם אבא שלא עובד על מידותיו הרעות. וידוע הסיפור על אותו אב טרי שהגיע לחפץ חיים ושאל אותו מאיזה גיל הוא צריך להתחיל לחנך את בנו, והחפץ חיים ענה לו: מאז שאתה בן שלוש.
הורה המלא מידות טובות לא צריך להתאמץ יתר על המידה בחינוך, מכיוון שהוא ככלי העולה על גדותיו, שממילא מריק על כל הכלים שמסביבו.
גדולי המוסר שואלים שאלה קשה, איך יתכן שאדם כדי להשיג רשיון לאוטו צריך לעשות שיעורים וטסט, שלוקחים לו לפחות כמה חודשים, ולעומת זאת אדם אשר מביא ילד לעולם אינו צריך לעבור שום הסמכה או קורס? הרי לכל הדעות ילד הוא מכשיר הרבה יותר קשה מכל רכב בעולם? רוב ההורים שנכשלו בחינוך ילדים כמובן מאשימים את הילד, אך גם את זה צריך לדעת שלפעמים גם אם ניסינו להעביר מידות טובות, הכשלון פקד גם אותנו כי לא הבדלנו בין חינוך הילד לאילוף הילד. כלפי חוץ שניהם זהים, אך לאורך טווח רק החינוך מחזיק מעמד. הילד לא קונה את ההצגה שבאילוף. ניקח דוגמא, ילד שהוריו רואים אותו מתפלל במהירות וכנראה הוא גם מדלג על קטעים בתפילה. הרפלקס הראשון לגעור בילד, כנראה יהיה הדרך הנבחרת ברוב המשפחות, אך התוצאה תהיה לא פחות מאשר החדרת שנאת התפילה בליבו של הילד, ולא עוד אלא שחינכו אותו שכדי להסביר משהו שהזולת לא מבין - פשוט צריכים להרים את הקול. כמובן שזו דוגמא לאילוף קלוקל. אך מצד שני יכול האבא לקבל על עצמו לקרוא קצת בספרי המוסר על חשיבות התפילה, ומהות העמידה מול ה' יתברך וכו'. ולהסביר ברוך ובנועם לבנו. אולי בפעם הראשונה אין הדברים יקלטו בליבו, אך בסבלנות הכל משתלם. ומעל כל העצות, חשוב לזכור את הימים שהתפללנו שיהיו לנו ילדים לפני שהם נולדו, אם כן מדוע כשהם נולדו הפסקנו להתפלל עליהם? הרי כאן הוא הצורך הגדול ביותר. ה' יזכנו להפיק לקחים אמיתיים מן המאמר הנ"ל, ולכרות את האוצרות מכור הזהב שקיים בלבבות של ילדינו. אמן כן יהי רצון
