הרב יוסף חיים גבאי שליט"א - הסבלנות משתלמת

במדרש תנחומא על הפסוק הזה מובאת דרשה מאוד מחזקת ואמיתית, המסבירה את מענה משה לקרח ועדתו. המדרש מסביר שמשה לא התרגש מטענתו ה"צדקנית והאכפתית" של קרח: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', מדוע תתנשאו על קהל ה'?!", אלא ענה לו ולעדתו בצורה קולעת וברורה: גבולות חלק הקב"ה בעולמו, כמו שאתם לא יכולים לשנות את היום ללילה ולהיפך - כך לא תוכלו לשנות את הבחירה של הקב"ה באהרון ככהן, כי למעלה הכל כבר חתום. במילים הללו, הסביר להם משה שהוא כבר מבין את גורם תלונתם, ולא עוד אלא שגם נתן להם מרשם מלבב איך וכיצד לצאת מן הבעיה שגרמה להם לחשוב שהם מקופחים.

בעל ה'עלי שור' זצוק"ל מביא בספרו ניתוח מעניין לסיפור המרכזי בפרשתנו: אם נשים לב היטב נראה שהחטא של קרח לא התחיל ברגע אחד. לקרח היתה השקפה מיוחדת שפעלה בליבו בסתר, והוליכה אותו עד למצב שהאדמה תפתח פיה ותבלע אותו.

קרח בכל טענותיו גילה את רצונו לפרוץ את כל הגבולות שקבע הקב"ה בעולמו. המדרש מספר עליו שבא למשה רבינו עם טלית שכולה תכלת ושאל האם צריכים להניח בה עוד פתיל תכלת. פעם אחרת הגיע למשה ושאל אותו האם בית שכולו מלא בספרי תורה חייב במזוזה. מדבריו שומעים אנו כמה חפץ היה לשבור את הגבולות שקבע הקב"ה בעולמו. הקב"ה בחר בפתיל תכלת אחד בציצית, ובמזוזה אחת לבית. אי הרצון להשלים עם דבר ה'  הוא מה שהוביל להשקפה הקלוקלת של קרח לטעות. אם היו תלונתיו היו באות מטוב לב אמיתי, היה צריך להתלונן מיד כשהתבשר שהוא לוי, מדוע לא כל עם ישראל לויים? אלא ודאי שבאו מרצון לכבוד וגדולה.

אך לא זה בלבד יוביל אדם להחזיק בעוון כה גדול כעוון המחלוקת. הרי בכל פעולה שאדם עושה בחייו הוא חייב להשתיק את המצפון שלו שהוא באמת עשה צעד נכון, גם לקרח היה דרך כזו. 'נקודת הקדושה' שהנחתה את קרח להמשיך ולהיות דבק בהשקפה הקלוקלת שלו, היא העובדה שראה ברוח קודשו שעתיד לצאת ממנו צאצא השקול כמשה ואהרון, הרי הוא שמואל הנביא. קרח באמת היה אדם בעל מעלה גבוהה בעם ישראל, מאותם שהיו נושאים את ארון הברית, ואפשר לומר שזה מה שעזר לגאוה וחוצפה העזה שהיתה בו לפרוח. בכל דרכו קרח הרגיש צודק, אפילו שמעשיו הפגינו חוסר הכרת הטוב מוחלט, כיוון שהנחתה אותו המחשבה שהוא הגדול והצדיק שקופח, ולא קיבל תפקיד הולם.

החלק הבא בהתעוררות המידות הרעות של קרח הוא המצב החיצוני שעורר אותו לחלוק על משה. המדרש שואל: 'מה ראה קרח לחלוק על משה? ראה נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור'. הנה לנו השלב היותר מכריע בגילויו של האדם שמסתתר בתוך אישיותו של קרח. ברגע שהתרחש בעם ישראל מהלך הנוגד את רוחו, מיד התעוררה בו מידת הקנאה שגרמה לו ולכל עדתו כליה בעולם הזה ובעולם הבא. זהו הסוף במעגל שהתחיל בהשקפה מקולקלת שקרח פיתח לעצמו, והמשיך בזכות המחשבה שליוותה אותו תמיד שהוא הצודק ואותו מקפחים, ונגמרה ברגע שסף המידות הרעות עלה על גדותיו, כשהקנאה בערה בו עד איבוד העשתונות.

משה רבינו הבין שאין זו קנאה שצצה בין רגע, אלא פשוט השקפה מקולקלת שהיתה מסותרת בליבו של קרח במשך זמן ארוך. התשובה שמשה ענה לו צריכה להחקק בלוח ליבנו עמוק עמוק: אפילו שרבות מחשבות בלב איש, תמיד אך ורק עצת ה' היא זו שתקום, אי אפשר לשנות את הגבולות שהקב"ה קבע בעולמו, ואדרבא כמה שהאדם ינסה בהשתדלויות מיותרות לכבוש מטרות שמלמעלה לא נגזרו עליו, יאבד אפילו את הטוב שכן רצו מן השמים להוריש לו. הגמרא אומרת על דרך משל: הגמל חמד שיהיה לו קרניים - ובסוף אפילו אזניים לא נשאר לו. הרבה אמונה דרושה כדי להשלים עם כך - בגלל שהעינים מטעות ומראות שבעל הכח הוא זה שמצליח, אך תורתנו תורת אמת, והיא קובעת שרק בכח האמונה של האדם -  יכול הוא למתק את הניקבע לו מן השמים, ולהוסיף שפע בדמעות ותפילות לה'.  אך  איך עושים את זה, ובורחים מיצר הקנאה התאוה והכבוד, שעובד רבות להוציא אותנו מן העולם?

כאן ראוי להזכיר סוד עצום המופיע בספר הקדוש צדקת הצדיק (סי' מט), שצריך לחזק כל אדם בשעת ניסיון: 'כל אדם יש לו חמדה מיוחדת, ובראותו דבר שחמדתו ותאוותו גוברת ביותר - בדבר זה הוא עצמו כלי מוכן לקבל ברכת ה' אם ישוב אל ה' בכל ליבו'. קרח קינא במשה כי גם הוא מהשמים יועד לגדולה כמו משה, ואם לא היה שובר את הגבולות והיה ממתין בסבלנות עד שיגיע זמנו לעלות לגדולה, היה מקבל גם הוא כבוד מעלה ויוקרה לא פחות מאהרון ומשה. אבל דווקא בגלל שהוא כל כך מוכן לקבל גדולה, היצר שיחק בו והוליך אותו שולל עד בלוע האדמה אותו. גם אנחנו אחים יקרים צריכים לקחת מוסר, ולהבין שככל שניסיון התאווה גדול יותר, כך אנחנו מוכנים לקבל גדולה יותר. ואם נשים זאת לנגד עינינו - לבטח נצליח ונתעלה מעל כבלי הצר הסורר היצר המרשיע. ה' יעזרנו לעשות רצונו בלבב שלם ונפש חפיצה, אכי"ר.