פרשת נח

הגמרא במסכת תמיד (כח.) אומרת: "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות. שכל זמן שהתוכחות בעולם - נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באים לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: 'ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב". הנה מתבוננים אנו בלשונה המדוקדק של הגמרא, ויכולים אנו לשאוב כמה עצות טובות מפי חכמינו ז"ל, שמפיהם אנו חיים. בפרשת השבוע מוצאים אנו את הסיפור המבהיל על נח ובני דורו, ותוהים אנו במחשבתינו, כיצד דור שלם רואה את נח יושב ובונה תיבה די גדולה, במשך מאה ועשרים שנה, ושומע את אזהרותיו על המבול הקרב ובא, ובכל זאת לא רק שלא חושב להשתנות ולשוב מפשעיו הרבים, אלא אפילו לועג ומקלס את נח על עבודתו לריק, ולא מהסס לאיים עליו, שבמקרה ויהיה מבול יטלו מידיו את התיבה, וישליכו אותו למצולות תבל. איך יתכן שהלב יאטם ויסתם בצורה כה משמעותית עד כדי כך שלא ישאר בדורו של נח אפילו מעט כבוד לדרך ארץ ומידות טובות?

אך ידוע זאת לכל, שאין אדם בכל היקום שאנו אוהבים מעריצים ומחבבים יותר מאת... עצמינו. קשה לנו להבין שאנו לא תמיד עושים הכל כשורה, ולא תמיד אנו צודקים במאת האחוזים, וכן לא תמיד אנו מבינים הכל, ורואים הכל. לקחת ולהתדבק במידת הענוה עד כדי כך שיזכה האדם לקבל מחבירו זוהי אחת מהעבודות הקשות שבמקדש. והסיבה לכך היא שאין זה סתם עוד תיקון מידה זוטרית, אלא ממש 'דרך ישרה שיבור לו האדם'. כדי לקנות את מידת הענוה ולקבל תוכחה צריך האדם להחליט על כך בתור דרך, ולא לחשוב שמשמיעת שיעור מוסר הוא יצליח לתקן את מידותיו, ידוע שר' ישראל סלנאטר היה אומר שקל יותר לסיים את כל הש"ס מאשר לתקן מידה אחת באמת, לכן ראשית העבודה של האדם צריכה להיות בכך שיבחר את הענוה כדרך חיים, ולא לחינם שיבחו חז"ל את הענוה כמידה הטובה מכל המידות הטובות, ואמרו (מובא ב'ארחות צדיקים'): שמצווה אחת שאדם עושה מתוך ענוה שווה כמו אלף מצוות שנעשו בגאוה, וכמה שהאדם יותר ענוותן כך שכרו גדול יותר מאת ה', ומי ירצה להפסיד הון יקר כמידה זו? במיוחד שרבי מדגיש שבעבור אדם אחד שמקבל תוכחה ללא עוררין, הוא לבדו נותן לכל העולם טובה ברכה ונחת רוח, ומסלק צרות ויסורין מכל עם ישראל!.

בן זומא, התנא האלקי שכל דבריו נאמרו ברוח הקודש, מודיע לנו חד משמעית: מי הוא אותו אדם שיכולים אנו לקרוא לו ולכנות אותו בשם 'חכם'? אך ורק מי שלומד מכל אדם. ועומק דבריו הם, ביאר הרבינו יונה בפירושו, כי אם האדם חושב שהינו מבין בכל חכמות תבל ואין כבר מה לחדש לו, הרי בכך מראה לכולם שהחכמה רחקה ממנו. ורק זה שמבין כמה חכמה יש עוד ללמוד בכל מקצועות החיים, הרי הוא מוכיח לנו שאת יסוד החכמה הוא כבר קנה. ואם כן אדם שמסרב לקבל תוכחת, רחוק הוא מלהשתייך לאותם שבן עזאי מכנים אותם כחכמים, כיוון שחושב שכל סודות המוסר ותיקון המידות נמצאים כבר בידו, ואין לשום בן אנוש מה לחדש לאישיות נכבדת שכמותו, בזה מראה הוא מה מדד חכמתו האמיתי.

ישנה עצה טובה לאדם שקשה לו לקבל תוכחה מסביבתו, והיא להסביר לו באמת כמה שונים בני האדם בטעמם, כמאמר חז"ל: 'כשם שפרצופי בני האדם שונים - כך דעותיהם שונות', ולהסביר לו שלפעמים התוכחה שהוא מקבל אינה בשל היות מעשיו שליליים אלא מהסיבה שלא כל מעשה מתקבל בציבור בזרועות פתוחות. לפעמים אנו עושים דברים שבשכלנו הישר אינם נראים כמעשים רעים, אך לאדם אחד יש סלידה ממעשה זה שעשינו ולכן מוכיח הוא אותנו, נכון שלא תמיד הוא צודק וברור שלא כל המוכיחים מתכוונים לשם שמים, אך צריכים אנו לקחת בחשבון שהדבר באמת מפריע לו, ואם לא היה מפריע לו כל כך - הוא לא היה מעיר לנו. אסור לנו להפגע או להעלב מכמה מילים קטנות, רק אדרבה להיות מאותם שנאמר עליהם 'מכל מלמדי השכלתי'. גם אם הם לא מחכימים אותי בדבריהם, צריך אני להתחכם בעבודת היצר ולא להעלב מהם או חס ושלום לכעוס עליהם. בעבודת ה' ובמלחמת היצר אין מקום להקפדות, צריך להבין שלא לכולם יש מידות מושלמות ואפילו לשמוח בכך, שאך ורק בדרך זו אנו יכולים להתעלות ולהשתלם בעבודת המידות שהיא כל האדם, גם כלפי ה' יתברך, וגם כלפי הסביבה.

מסופר על אחד מראשי הכולל הבכירים בארץ, שלמד אצלו במשך שנים ארוכות תלמיד, שבכל הזדמנות ניסה לגמול רעה לרבו על לא כלום, בין בדיבור לשון הרע, ובין בסכסוך עם רבנים גדולים אחרים, ואפילו בין תלמידי הכולל עצמו, ובכל זאת בכל פעם ששאלו את אותו ראש כולל מדוע הינו משאיר את אותו תלמיד ברשותו אחרי כל מעשיו הרעים? ענה: הוא לא לומד אצלי בזכות מעשיו הטובים, אלא אך ורק מסיבה אחת: אם לא הוא לא הייתי לומד לעבוד על מידותי ולא הייתי מצליח לשבור את הגאוה הגדולה שמכניס בי יצרי בכל עת. ואם אותו תלמיד חכם גדול היה צריך את הזולת כדי לעבוד על מידותיו שמסתמא היו די מתוקנות גם לפני כן, מה נענה אנחנו? לכן צריכים אנו להבין, דור המבול היו אנשים מאוד חכמים, ובספרים הקדושים כתוב שלהם היתה צריכה להנתן התורה לו היו זכאים, ובכל זאת כיוון שלא הבינו או לא רצו להבין, שכדי להשתנות האדם צריך לקבל על עצמו דרך חיים שתוביל אותו לתיקון המידות ותציל אותו מהאבדון שטמון בהנאות העולם, כמו שאמרנו בתחילת המאמר רק הדרך הזו יכולה להוריד נחת רוח לעולם, ובשביל לכבוש אותה צריכים אנו להבין שאין דרך אחרת להוציא את הטוב הגנוז בנו מהכח אל הפועל. ה' יזכינו למידות טובות כי רק איתן נוכל לכבד באמת את הזולת ולקנות את מידת הענוה בלב שלם, אכי"ר.