קושיה גדולה תעלה לנו בחכתנו, לאחר עיון קל בפרשת השבוע. כיצד יתכן שאדם כמו בלעם, שהמדרש (ילקוט רמז תתקס"ו) מעיד עליו שהיה נביא גדול ממשה רבינו, וזכה למספר לא מבוטל של נבואות ומסתבר מאוד שגם היה די חכם, מפיל עצמו לבאר הבושה ובור השחת, עד כדי כך שמושפל על ידי אתונו, מנסה בתכסיסי שווא 'לרמות' את ה' יתברך, להתבזות מול מלך מואב, אשר השכיר אותו לקלל את עם ישראל, ובסופו של דבר עשה בדיוק את הדבר ההפוך כידוע. היכן כל הגדולה והשכל של אותו רשע היתה, בכל אותם רגעי הבזיון, ומדוע לא עמדה לצידו להגן עליו ולהתירו מכבלי הבושת שהכניס עצמו אליהם?

כדי להבין את הקושיה היטב, נביט אנו אל העולם בו אנו חיים, וננסה להבין את ליבם של כל אותם שודדי בנקים וגנבים, אשר בעורמה לא קטנה, הצליחו לפרק עשרות מערכות אבטחה והגנה, כדי לממש את תאוותם, ולגנוב רכוש רב. גם כאן צריכים אנו לשאול את אותה השאלה, מדוע כל התחכום הזה לא נותן להם להבין כמה הרס בונים הם לעצמם במעשיהם הרעים? בתור אנשים חכמים, כמו שנראה ממעשיהם, היינו מצפים מהם להסיק שכל מעשיהם בבחינת חורבן והרס לעולם שהם גרים בו. ומדוע לא ישימו על ליבם שאחריתם עדי אובד?!

הגמרא במסכת שבת (לא.) מספרת משל על אדם שביקש מחבירו שיעלה לו כור (כמות מסוימת) של חיטין לעליית הבית. לאחר שהעלה את החיטין שאל אותו אדם את חבירו, האם עירב לו בתוך החיטין גם חומטין (שהם חומר המשמר את החיטין), על מנת שישתמרו החיטין? ומשענה החבר שלא עשה זאת, אמר לו בעל החיטים: אם כך מוטב שלא העלית כלל את החיטין לעליה.. כיוון שעתידות להרס, נמצא שלא עזרת לי לשומרם, אלא להיפך גרמת להם לההרס.  הנמשל המובן מהמשל הוא שכל אדם מקבל מהקב"ה חכמה, והקב"ה מבקש ממנו שינצל עד תום את החכמה שקיבל. אך אחרי שהשתמש בחכמה, שואל אותו הקב"ה האם יחד עם החכמה, עירבב גם קצת יראת שמים? אם עונה לו האדם שלא טרח להשיג יראת שמים, קובע הקב"ה באופן חד משמעי: עדיף לך שלא היית מקבל חכמה כלל. אם את כל החכמה שנתתי לך ביזבזת על הבלי העולם הזה, אדרבא החכמה רק תגרום לך להיות 'חכם להרע'.

'סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם', אין לאדם מה להתפאר בחייו אלא בהשגת יראת ה' טהורה יותר באשר 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', כל מה שקיבלנו אי פעם הוא רק מאת ה' יתברך, אך ורק על יראת שמים נוכל לתבוע שכר. על כן 'יראת ה' היא אוצרו' האדם שירא את ה' הוא זה שזוכה להכנס לתוך אוצרו של מלך, ואין לקדוש ברוך בעולמו אלא אוצר של יראת שמים, עד שהגמרא מעידה שבשבילו נברא העולם, כדברי הרמב"ם שמגדיר את האדם ירא השמים כאדם המושלם, כיוון שחש תמיד שהוא חי בפלטין של מלך. 'מה רב טובך אשר צפנת ליראך' ו'על כן יבורך גבר ירא ה'', ושלל הפסוקים הנאמרו בשבח ירא השמים הוא בלתי נדלה, וזאת מהסיבה שהזכרנו לעיל, החכמה שניתנה לנו, היא הכלי החזק ביותר להצלחת האדם, אך אם נקום ונשתמש בה נגד ה' יתברך (כמו שרצו לעשות דור הפלגה) יהיה זה מגוכח, כמו גולם שקם על יוצרו. לאדם כמו בלעם שברוב חכמתו לא השכיל להפנים אל ליבו אפילו מעט יראת השמים, לא נותר אלא לרדת לבאר השחת אליה הגיע.

השכל שקיבלנו הוא הדרך היחידה ליצור דבקות ביננו ובין ה' יתברך, וזוהי בחירת האדם האם לחזק את השכל ביראת ה' בהתבוננות נכונה בבריאה, ובמחשבה מעמיקה בגדלותו יתברך, על ידי דיבור בגדולת הבורא, ושיח בכל נפלאותיו, וכמובן מעל הכל לימוד התורה הקדושה בקביעות, כל אלו, ערבים בטוחים לאדם לצאת מן העולם הזה עם חיוך על פניו, רק כך נצליח להגיע לשלמותינו. מאז האבות הקדושים ועד כל גדולי ישראל בכל הדורות, היה לכולם מכנה משותף אחד, כולם לא הפסיקו אפילו לרגע אחד לחשוב מחשבות העומדות ברומו של עולם, כמו שנאמר 'אני ישנה וליבי ער', ופירשו: אע"פ שכרגע אני ישנה מן המצוות ועוסקת בצרכי העולם הזה - עדיין ליבי ער ובוער בתשוקת ואהבת ה'.

לעומת זאת יכול האדם להשקיע ראשו ורובו בדברי הבל חולפים, ואנו לא מדברים על צרכים אמיתיים, אלא על ריבוי המותרות, בהן האדם שוקע ומבזבז זמן יקר, שבו יכל לקנות לעצמו שלמות אמיתית, בין בנפש ובין בגוף. ובעצם השקיעה במחשבות מן הסוג הזה, כבר מנתק היצר הרע את האדם בדרך אגב, מן השמחה האמיתית והתחושה העמוקה של יראת ה'. אם היו צדיקים שמעולם לא הרימו ראשם מהקרקע, רק מהפחד שהרגישו את השכינה שורה מעליהם, חייב להיות שיש ביראת ה' משהו. הרי מטבע האדם שאינו יכול לוותר על שום דבר בחיים אלא אם כן יתנו משהו יותר טוב, רוב בני האדם לא יסכימו לוותר על היכולת להביט לכל כיוון, ובטח שלא ירצו להביט כל היום אך ורק במרצפות צבעוניות, אך אם נביט בעומקם של דברים נראה אוצר של אושר פנימי, בבחינת אין שמחה אלא במקום רעדה. אושר זה גרם לכל אותם צדיקים, לוותר על דברים שמובן השכלי לא ניתנים לוויתור..

עם כל האמור לעיל אנו צריכים לקבל על עצמינו חיזוק גדול, ולרצות להשיג את יראת ה' ביותר חשק, כי 'היא המטהרת את האדם מחשך חומריותו וגופניותו, ומשרה עליו השראת השכינה, וכפי שיעור היראה - כך יהיה שיעור הטהרה וההשראה'(דרך ה'). וכבר אמרו על ר' יונתן בן עוזיאל שכשהיה לומד תורה כל עוף הפורח מעליו מיד היה נשרף, ואין משיגים זאת אלא מתוך יראת שמים המחברת את האדם לבוראו באופן אמיתי ולא דמיוני. לכן כולנו תפילה לאל הגדול הגיבור והנורא, שירחם על דורינו וישפיע עלינו שפע של יראת שמים טהורה, אכי"ר.