מסתבר מאוד, שאם יבקשו מכל אחד מאיתנו, ואפילו מהצדיקים שביננו, לקבל על עצמו להתחבר ולהתקשר לתקופה קצרה עם אדם פלוני מסויים, שידוע בציבור כאדם תקיף, אין ספק שתגובתנו תרחק מלהיות סימפטית וחביבה. בתוך התודעה שלנו מושרשת ההבנה שמידת התוקפנות הינה מידה מגונה, ובדרך כלל גוררת אחריה כעס ומחלוקות, אם כן מה לנו ולסבך הקוצים שמתלקח בסביבת אותו אדם?!

אך תורתנו, שלא מפסיקה להפתיע אותנו בכל התעמקות מחדש, מודיעה לנו בפרשת השבוע, שישנה מציאות שבה האדם התקיף הוא הוא החביב בבריאה, ובו הקב"ה משתבח ומתקלס, ולא עוד אלא שברכתו היא לא פחות מאשר 'ברית שלום', כביכול ההיפך המוחלט מהשכל 'ההגיוני' של האדם... העובדה שבשביל ברית שלום צריך בעצם מלחמה.

כזה הוא שכל של תורה, לקחת כל מידה רעה ולמצוא בה שמץ של טוב. נכון שאם נתבונן באופן כללי, האדם התקיף מצטייר בדמיוננו כאדם שלילי, אך כשיודעים איך ומתי, לא רק שיוצאת התקיפות מגדר של 'מידה רעה', אלא אפילו הופכת למצוה רוחנית, המעלה את מקיימה לדרגה עלאית, בדיוק כמו שזכה פינחס בפרשתנו.

היסוד העיקרי בכל המידות, בין הטובות וכל שכן הרעות, הוא הכוונה האמיתית שעוברת בליבו של האדם ברגע הניסיון. כשאדם באמת חי את חייו לשם שמים, כשהרצון האמיתי של האדם הוא אך ורק לעשות רצון ה' ולשמח אותו, מהשמים מסייעים שמאותה פעולה לא תצא מכשול. כמו שמספרים על רבינו ה'סטייפלר' זצ"ל, שפעם הביאו לפניו ספר על מנת שיכתוב עליו 'המלצה', ומשראה את שם המחבר סירב לבקשה, בטענה שאותו מחבר דיבר בלשון לא מכובדת על רבינו ה'חזון-איש', ומשאלו את ה'סטייפלר' אם הוא לא מפחד שאותו אדם יפגע, ענה: 'כשמוחים לשם שמים באמת, לא יצא מכך מכשול', ובאמת אותו מחבר הגיע לביתו של ה'סטייפלר' וביקש מחילה.

אבל הדבר לא כל כך פשוט, אנו מתפללים בכל עת 'ויהיו כל מעשינו לשם שמים', כל זה עדיין לא מבטיח לנו שנגיע לזה, כדי להשתמש במידה רעה לשם שמים, צריך האדם דעת מאוד רחבה, והדרכה לא מעטה מגדולי ישראל. הנטיה של האדם למידות רעות רודפת אחריו עד יום מותו, ואם האדם יתחיל למצוא חן במידות הרעות - יעטפו וילפפו אותו עד אשר ישתכח ממנו שמץ של טוב. לכן בעבודה כזו צריך משנה זהירות רב, ואין לנו שום רשות להתחיל ולשנות את העולם במעשים גדולים כפנחס, ללא התיעצות מוקדמת מגדולי ישראל המובהקים. ודבר זה צריך להיות ברור.

אך במעשים הקטנים שהשפעתם גדולה ללא ספק, לכאן יכולים אנו להכנס בביטחה ולנצל קימעה את מידותינו הרעות, כדי לצאת עבדי ה' משובחים עוד יותר. ר' ישראל מסלנאטר זצ"ל, היה אומר: שהשינאה שלנו לאפיקורסים קטנה מהשנאה שלהם לתורתנו, מהסיבה שהם יותר רשעים ממה שאנחנו צדיקים. זאת אומרת שאין בנו שום מנוע שידחוף אותנו לשנות את חיי החול שהעולם שטוף בהם היום, מהסיבה שלא אכפת לנו באמת שהמצב ישאר כך, דווקא פה אנחנו מנצלים את האדישות, ואת השלווה היתרה, ודנים את כולם לכף זכות. חס ושלום אין אנו עושים זאת במזיד. אך אם היינו רוצים יותר, יכולנו קצת לבדוק ולברר מה היתה דרך החיים ברחוב היהודי לפני שעולם הטכנולוגיה סחף איתו את כולם, מה באמת היה מענג יהודי לפני חמישים או שישים שנה? כמה רוחניות היתה אז, ובד בבד גם אושר אמיתי ולא כזה שמיוצר על ידי כימיקאלים. אם כן למה אנחנו מוותרים ונכנעים לעולם?

'הוה עז כנמר', כך בחר 'בעל הטורים' לפתוח את ספרו הגדול. זהו יסוד היהודי, להיות עז למען הקדושה, לקנאות בתלמידי חכמים, לרצות בכבודם, וכל שכן לסרב לשמוע את גנותם, זה רק חלק מן המידות 'הרעות' שאפשר למתק אותם בעבודת ה', 'אף אחד לא יפסיד לי את המצווה שלי' זהו אידאל נכבד שכדאי לאמץ אותו. 'לי יהיו את התפילין הכי מהודרות' - זה דבר שיהיה נחמד לשמוע, לא רק אוטו נאה ובגדים יקרים מפארים את האדם. 'אני מודאג שמא אכלתי יותר מכזית ולא בירכתי' - הלואי ואלו יהיו הדאגות שלנו!, 'אני תשוש מרוב לימוד התורה אתמול בלילה' - כמה צריכים אנו לחשוק שזו הסיבה שנהיה עייפים. כמו שאמר הפסוק 'ויגבה ליבו בדרכי ה'', לקחת את אוסף המידות הרעות, ולתת להם חופש בעבודת ה', כך מגיעים גם לתיקון מידות יותר מהיר.

עוד מידה שאפשר ורצוי לנצל אותה במיוחד בתקופה הזו, היא העצבות. אין ספק שיהודי עצוב - זה יהודי בעל מום. אך על העצבות שאנו מדברים אי אפשר לוותר. בעז"ה ביום ראשון הקרוב, יחול צום י"ז בתמוז, ובו גם נתחיל לספור את שלושת השבועות עד לט' באב, שהן שבועות שעם ישראל עובר חשבון נפש יותר פנימי, ולכן השמחות החיצוניות נאסרו. גם עצבות כזו יכולה במחשבה ראשונה לעורר תמיהה, האם בכך חפץ ה' יתברך, בעם עצוב?!, אך התשובה היא, שלולא אותם ימים עוד היינו מסוגלים לחשוב שלנצח נשאר עם רדוף ומיוסר, רק הימים הללו מכניסים בנו את מידת האמת, לדעת שכל עוד ולא נבנה בית המקדש אנו עם חסר, כל עוד ולא יודעים בגויים כמה הקשר שלנו עם ה' יתברך הוא אדוק - לא נקבל את המעמד המגיע לנו בתור העם במובחר. יש רגעים שבהם השקט והבדידות, נותנים למחשבה את היכולת לרוץ פנימה אל תוך הנשמה היהודית, ולהזכר מה אנחנו באמת שווים, כמה חוסן רוחני לא מנוצל אנו מבזבזים לפעמים על חיי הבל, אך בימים אלו שהטון יותר קודר והרגש לירושלים גובר, מתאחדים הלבבות בעם ישראל, ומצפים לרגע בו יאמרו כולם: 'ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון', וישובו כהנים לעבודתם, ולויים לדוכנם, וישראל למעמדם בבית תפארתנו, מקום שכינת עוזנו, הבית המובחר שאנו כל כך חלולים בלעדיו.

יהי רצון שיהפוך ה' מספדנו למחול, ונזכה במהרה לשמוע קול ששון וקול שמחה בחוצות ירושלים, אמן.