פרשת השבוע שלנו הינה פרשה רבויית נושאים, אך מכורח המציאות ננסה להתמקד רק באחד החשובים שבהם ולחדד אותו היטב. הפסוק אומר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך, לדעת את אשר בלבבך התשמר מצוותיו אם לא", ופשטות הפסוק היא כך: ה' יתברך יכל להוליך את עם ישראל לארץ ישראל תוך כמה ימים, אך כיוון שחטאו בחטא המרגלים – נגזר עליהם לשהות במדבר ארבעים שנה. גם לאחר שנגזר עליהם להיות במדבר ארבעים שנה – יכול הקב"ה להוליך אותם ארבעים שנה במקום ישוב אשר בו ילכו ללא עמל ופחד, אך בכל זאת הוליך את עם ישראל דווקא במדבר אשר בו נחשים שרפים ועקרבים, אין מקור מים ומהיכן להוציא אוכל, מדוע? "למען ענותך לנסותך".

רואים אנו מכאן שיש תועלת גדולה בנסיון, ואם כן מדוע כשאנחנו מתנסים על ידי ה' – התגובה שלנו לא כל כך משמחת? אין זה אלא מכיוון שהתועלת שבנסיון לא כל כך ברורה לנו. הרמב"ן כותב על פסוק זה, כי ה' יתברך הביא אותנו למקום חסר כל כדי שאדרבא מכאן נלמד כמה תועלת גדולה יש בשמירת המצוות, "כי השם פרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו", כלומר כל אדם ישא מכאן קל וחומר בעצמו, אם הקב"ה פרנס בצורה מושלמת עם שלם במקום שומם וחסר כל, קל וחומר שאנו שנמצאים במקום ישוב, שהרבה יותר קל להשיג בו פרנסה ואוכל, אם כן במקום כזה לא קל וחומר שהקב"ה יפרנסנו?! וזוהי תשובה ניצחת לכל אותם אשר דואגים מהבוקר ועד הערב כיצד יתפרנסו וכדו', שכל אותן דאגות מקורן מהיצר הרע, אשר רוצה שליבנו יהיה עסוק בטרדות של הבל, ועל ידי כך לא נקיים את מצוות ה', וגם אם נקיימן – אז יהיה זה בלי ישוב הדעת ובלי כוונה.

עוד מוסיף רבינו הרמב"ן: "והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בנסיון הזה, כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם", והוסיף שם בביאור בשם רבינו בחיי : "כי כל ענוי המדבר לא היה אלא להביאם לידי נסיון, להרגיל טבעם במידת הבטחון, ולהכניס בליבם אמונת ה' עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע". כלומר, לחיות עם בטחון בה' זה דבר שהוא סותר כל טבע, ואדם שחי את חיי היום יום שלו בצורה רגילה, הוא רחוק מאוד מאוד מבטחון בה', מכיוון שכשאדם הולך לעבודה ומביא פרנסה הביתה – בדרך כלל הוא מבין שהוא זה שמפרנס, וכשהוא הולך לרופא והרופא מרפא אותו – הוא מבין שהבריאות תלויה בקופת חולים חס ושלום. לכן ה' יתברך נותן לאדם נסיונות שבדרך הטבע אי אפשר לעבור אותם, כדי שהאדם יהיה מוכרח לצאת מהמחסומים שהטבע הכניס לו לראש, ולבטוח במשהו שהוא מעל הטבע, הוא ה' יתברך. ואותו דור דיעה יוצאי מצרים, הלכו במדבר ארבעים שנה אך ורק כדי להרגל במידת הבטחון, שכל יום ויום וכל רגע ורגע הם יצטרכו את ה' יתברך עד שהבטחון אצלהם יהיה כטבע ראשון.

וישנו עוד ענין שאותו אפשר להשיג רק על ידי הנסיון. הגאון מווילנא בספרו 'אדרת אליהו', מסביר כי ישנן בפסוק  שלוש קבוצות המרומזות במילים הללו : "למען ענותך" – אלו הרשעים שכדי להכניע את יצרם הרע צריך לענות אותם עד שהיסורים יבקעו את הרע שבליבו וימצאו את הטוב שחבוי עמוק בליבו. "לנסותך" – אלו הבינונים, אשר מתנדנדים מטוב לרע ולהיפך, והנסיון כביכול "עוזר" להם להחליט באיזה צד לדבוק. "לדעת את אשר בלבבך" – אלו הצדיקים, אשר הנסיון בשבילם הוא לא כדי לבחון אותם, כי ה' יודע את צדקתם, אלא כמטרת הנסיונות של אברהם יצחק ויעקב האבות הקדושים, שהיא להוציא מהכח אל הפועל את הצדקות שלהם, ולהראות לכל באי עולם עד היכן צדקותם מגעת, ולולי הנסיונות היו יכולים הם להיות צדיקים גדולים, אך מי היה יודע על כך חוץ מה' יתברך? לכן הוא מנסה את הצדיקים להראות לכל באי עולם את כח צדקותם.

ומעתה לאחר שהבנו את מטרות הנסיון, נשאר לנו רק להסביר מעט כמה חשוב לקבלו באהבה גדולה. ה'שומר אמונים', חיבר תפילה נוראה אשר אותה יכול האדם לומר בשעת יסוריו, ובה האדם מקבל על עצמו את הדין באהבה גדולה, ואומר בפה מלא לקב"ה שהוא יודע שכל הנסיונות שאני עובר כולם הם לטובתי. ועל ידי תפילה זו, לא רק שהאדם מרגיש שליבו מתחזק להמשיך ולעבור את הנסיונות, אלא ממש מוריד מעל עצמו את כל אותם דינים שמקטרגים עליו בשמים, שכן הוא מראה לקב"ה שגם במצב של חשכות ונסיון הוא ממשיך לאהוב אותו ולעבוד אותו בתמימות מבלי להטיל ספק בדין של מעלה. והגמרא כבר הסבירה לנו ש"אגרא דיסורי – קבולי", שעיקר שכרם של היסורים הוא על ידי זה שהאדם מקבל אותם באהבה, וכמו שמצאנו באהרן שלאחר שמתו נדב ואביהוא בניו היקרים, לא פצה פיו ולא שאל שום שאלה, אלא רק "וידם אהרן", קיבל דין שמים באהבה. ובשכר זה זכה לנבואה עד שדיבר עימו הקב"ה ממש כמו שדיבר עם משה אחיו. אנו מתפללים כל בוקר לקב"ה "ואל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון", והסבירו המפרשים שהכוונה שאנו מתפללים שלא יביאנו הקב"ה לידי נסיון שיבזה אותנו, כלומר שלא נוכל לעמוד בו ועל ידי כך נאמר דברים אשר לא ראויים לנו, אך נסיון שלא נבוא בו על ידי בזיון, נסיון כזה אדרבא, הוא מרומם את האדם יותר ויותר עד שאין לאדם מושג כמה שפע וטובה הוא מוריד לעולם על ידי קבלת היסורים והעמידה בנסיון. ועוד נקודה צריכים אנו לזכור, על פי מה שהרחיב רבינו יוסף חיים בספרו 'אדרת אליהו' [פרשת ויקהל]  שכל מידת העצבות היא בבחירה של האדם – ואין דבר כזה שנגזר על האדם להיות עצוב, כי אם היה נגזר מן השמים להיות עצוב – איך יתכן שמבקשים מאיתנו לקבל את היסורים בשמחה?! ואפילו לאבל ל"א יש מצוה לקבל תנחומים ולא להשאר באבלו, קל וחומר שבשאר יסורים שהאדם מקבל הוא צריך לנסות בכל כחו למצוא את נתיב האור אשר יוציא אותו מאותה עצבות שבה הוא נמצא. ה' יזיכנו באמת לאור מאור תורתו, ולהתחזק בבטחון פשוט בו יתברך אכי"ר.