הרב יוסף חיים גבאי שליט"א - פרשת כי תצא

בפרשת השבוע מוצאים אנו נושא מענין, המעורר לכאורה תמיהה. פרשת 'בן סורר ומורה' מציגה לפנינו מקרה, שבו נער, אשר אינו מקבל ושומע לדברי הוריו, עד שמגיע לשפל כה גדול, עד שהוריו בידיהם ימסרוהו לזקני העדה, הם חכמי הסנהדרין, שיבצעו בו משפט מות. את הטעם לכך מבארת הגמרא (סנהדרין עב.): "ר' יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה [הבן סורר ומורה] תרטימר [כמות משקל] בשר ושתה חצי לג יין האיטלקי, אמרה תורה: יצא לבית דין ויסקל?! אלא הגיע תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו [לממש תאוותיו] ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב".

ובכן, צריכים אנו להבין, הרי מבואר במפורש במדרש רבה (שמות ג') כי 'אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי שעתו', ואפילו שידע הקב"ה שישמעאל בנה של הגר עתיד ללסטם ולרצוח, בכל זאת שמע לתפילתו. אם כן מה לנו כרגע בעתידות הצופות לבן סורה ומורה, אם יגיע למצב שבו ירד לבאר שחת, אז נטפל בו לפי חומרת הדין? ועוד למבואר בגמרא (סנהדרין עא.) שדין 'בן סורר ומורה' מעולם לא קוים בפועל, אם כן מדוע ולמה רשמה התורה דין זה?

אלא שיסודות רחבים גנזה התורה במצוה יקרה זו. שהרי ישנו הפרש גדול בין אדם החוטא לפי תומו, לבין אדם המרגיל את עצמו בחטא. אפילו ישמעאל שסופו היה להרשיע, לא היה באותו הזמן חי בחיים של ריקנות כאותו 'בן סורר ומורה'. ה'אבן עזרא' מכנה את חיי ההבל של אותו בן זולל בשר וסובא יין, בחריפותו הידועה: 'והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה'. הרי שכל מהותו של אותו 'בן סורר ומורה', הינה רעה מעיקרה. אם נוסיף על כך את העובדה שחז"ל גילו לנו שבדרך כלל ילד שכזה נולד מביאה של תאווה, בין לוחם ל'אשת יפת תואר', נבין עוד יותר מדוע יסודו של ילד זה מקולקל מהשורש. ולכן כתב עליו הרמב"ן 'וזולל וסובא לא ידע דרך ה'", כי אין מציאות שאדם אשר כל מהותו לחזק את החלק החמרי שבו, יפגש אי פעם עם עבודה רוחנית, ואת זה אין אנחנו יכולים לומר, אך התורה הקדושה גלתה לנו, שלאדם כזה אין תקנה. כי ידוע מה שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ג,לג) : "מכלל כוונת התורה השלמה גם כן להרחיק התאוות ולבוז בהם ולמעטם בכל יכולת, שלא יכוין מהם אלא ההכרחי. וכבר ידעת שרוב תאות ההמון ושלותם אמנם הוא, בהרבות במאכל במשתה ובמשגל, וזהו המבטל לשלימות האדם האחרון [כלומר לשלימות הרוחנית שלו], המזיק לו גם כן בשלמותו הראשון [השלימות הפיזית הגופנית]", וממשיך שם הרמב"ם לבאר כיצד ההליכה אחר התאוות הורסת לאדם את כל חיי העולם הזה שלו, בין בפן המדיני ובין בפן החברתי ובין בפן המשפחתי. כי כשמייקרים את חיי הבהמיות על פני חיי השכל, מתרבה בעולם הכעס הקנאה והשנאה, וממשיך הרמב"ם ואומר : "הלא תסתכל דברי התורה איך שצוותה להרוג מי שנראה מענינו שהוא מרבה בבקשת הנאת המאכל והמשתה, והוא בן סורר ומורה, וציווה [ה' יתברך] לרגום אותו באבנים ולמהר לבערו מן העולם קודם שיגדל ענינו וימית רבים ויפסיד עניני אנשים טובים ברב תאוותו".

ודברי התורה מבוססים על תכונה עמוקה בכוחות הנפש של האדם, אותה ביאר הגר"א דסלר זצ"ל. שהרי כל המושג של הנאה הינו מושג יחסי בלבד. ישנם אנשים שיהנו מפרוסת לחם וחמאה, ואילו ישנם אנשים שגם סעודה מלאה מכל טוב הארץ לא תשביע את יצרם, וכל זאת מדוע? שההנאה מטרתה למלא חסרון, וככל שהאדם מרגיש שחסר לו יותר, כך יותר קשה לו ליהנות בחיים. כמו שמסופר על מלך שאמר לחכם אחד: 'אלו שאלת ממני, הייתי נותן לו כל אשר תרצה, בכל ימי חייך!', ענה לו אותו חכם: 'מדוע שאבקש ממך, והרי אני עשיר ממך?', תמה המלך ושאל: 'כיצד יתכן שאתה עשיר ממני?!', ענה לו החכם: 'מפני שאני מסתפק במעט שבידי, יותר ממה שאתה מסתפק ברב שבידך'. ובכוחו של האדם לקבוע את הדברים שמהם הוא יהנה, הכל לפי ההרגלים שבהם האדם חי. מבהיל לחשוב כמה המושג של הנאה הוא מושג יחסי, הרי היו אנשים בשואה שכל תאוותם היתה לגעת בגדר החשמלית ולמסור את נפשם, ורק שאלה הלכתית האם הדבר מותר הפרידה ביניהם לבין ביצוע משאלתם.

אם כן, עתה נבין מדוע נכתבה פרשה זו בין פרשיות התורה, אפילו שהסיכוי שאי פעם יהיה 'בן סורר ומורה' הוא קלוש מאוד, בין מצד זה שההורים לעולם לא ימסרו את בניהם למיתה, ובין מצד התנאים הקשים שצריכים להתקיים כמבואר בגמרא ובפוסקים. מכל מקום המסר שמעבירה לנו פרשה יקרה זו, הוא הוא מטרת הכתיבה של פרשה זו בתורה. אם נבין כמה חמורה ההליכה אחרי תאוות הגוף ללא ביקורת, עד שה'אבן עזרא' קרא לכך 'אפיקורסות', והיה זה חלקנו. ויותר מזה, נראה עד כמה התורה רואה למרחקים, ומכירה היטב את דרך היצר, שהיום משכנע את האדם לעשות דברים שאין בהם שום איסור הלכתי, ומכך נהפך האדם ל'נבל ברשות התורה', וממשיך להתדרדר עד שנהיה  'נבל שלא ברשות התורה'. שהרי אותו בן מתחילה אכל ושתה בהגזמה, וסופו לרצוח וללסטם את הבריות. וגם אם נאמר שהתורה נקטה בדוגמא קיצונית, ולא כל מי שאוכל ושותה ללא שובע, יהפוך להיות רוצח, אך עצם זה שהתורה גילתה לנו שאדם העוסק במרבית ימיו בכך, הינו משפיל את עצמו רוחנית, צריך לעורר אותנו להרחיק ידינו מכך. והמסר הכי חשוב, הנלמד מהמשך הפסוקים בפרשה הוא, 'ובערת הרע מקרבך, וכל ישראל ישמעו ויראו', כפי שביאר הנצי"ב בפירשו, ש'ישראל' מכונים התלמידי חכמים שבעם, ואפילו אליהם דיבר הפסוק, ללמדם שמפרשה זו אף הם צריכים ללמוד מוסר, ולבחון היטב את עצמם ואת ילדיהם שאין בהם שמץ של פסול, כי יתכן שנטיה לרע המתגלה בנער בקטנותו - תהפוך חס ושלום עם התבגרותו, למידה שקשה יותר להתמודד עימה. ה' יזכינו להפנים את הדברים, ולבער הרע מקרבנו, ולזכות לבנים ובני בנים גדלים על טהרת הקודש של תורת ישראל, אכי"ר.